הרבי מליובאוויטש, הרב מנחם מנדל שניארסון (1902-1994), הוא אחת הדמויות המסקרנות והחידתיות ביותר במאה ה-20. חייו של מי שנראה כרב חרדי ואולי אף מיסיונר, מלאי סתירות וחידות. הוא הותיר אחריו מאות כרכים של תורתו ומשנתו. גם 32 שנה אחרי מותו כרכים חדשים של תורתו ומכתביו ממשיכים לצאת לאור. היסטוריונים, סוציולוגים, חוקרי מחשבת ישראל וכמובן חסידיו – כתבו והוציאו לאור עשרות ספרים על חייו ומשנתו – ולעתים רבות נראה כי זו רק תחילת הדרך.

חייו של האדמו״ר נחלקים לשניים: טרום התמנותו לאדמו״ר ולאחר מינויו – בינואר 1951. עם הפיכתו למנהיג הרוחני של חסידות חב״ד דבריו תועדו ללא הפסקה ובאופן אובססיבי. כל דרשה שנשא, כל שיחה שערך לעיני חסידיו, תומללה, תועדה ופורסמה. הוא חי בחלון ראווה ציבורי וחסידיו ראו בו מודל שיש לחקות אותו ולביטוי לאור האלוהי בעולם.

אולם מחצית חייו הראשונה – רובה באירופה שבין שתי מלחמות העולם – היא אנגימטית ומפתיעה. לא זו הביוגרפיה שהיינו מצפים מאדמו״ר חסידי שהוביל את מאמיניו למסע משיחי קיצוני. הוא לא למד בישיבות חב״ד וספק אם בכלל למד בישיבה באופן מסודר, הוא התחתן בגיל מאוחר יחסית – 27 – לבתו השניה של האדמו״ר המכהן שהיתה מבוגרת ממנו בשנה. הוא למד באוניברסיטאות בברלין – עד עליית הנאצים לשלטון – ובפריז. והצליח להימלט בעור שיניו לחוף מבטחים, ניו יורק בשנת 1941. תשע שנים לאחר מכן, עם מותו בחטף של חותנו, נקלעה חב״ד למאבק ירושה בין שני חתניו של האדמו״ר המנוח. מנחם מנדל לא היה המועמד הטבעי לרשת את התפקיד. אולם בתום שנה סוערת הוא הפך לאדמו״ר של החסידות שאך בקושי הצליחה לשרוד את רדיפות הקומניסטים ואת רצח העם היהודי וניסתה להכות שורשים בארץ לא ידועה.

שניאורסון הצליח לא רק לשמר את חסידות חב״ד, אלא להפוך אותה לאימפריית ענק חובקת עולם ששולחת זרועות מכפרים נידחים בויאטנם ועד לחדר הסגלגל בבית הלבן. הוא הגיע לתפקידו עם חזון מוגדר ותוכנית ליישומו, וללא כל ניסיון ניהולי של תקציב גדול או צוות עובדים, הוא הצליח ליישם את התוכנית שלו צעד אחר צעד.
הוא היה פרשן מהפכני ורדיקלי שהגיע ממסורת אורתודוקסית סופר שמרנית והצליח להתאים את משנתו ומשנת התנועה לערכים של אמריקה במחצית השניה של המאה ה-20: פמניזם, שיוויון זכויות, פלורליזם ועוד.